מולדבסקי נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

לפני תביעה כספית בגין נזקים שנגרמו לתובעת, לטענתה, עקב רשלנות הנתבעת 2.

התובעת עוסקת באופנה ומסחר בבגדי נשים.

הנתבעת 2 הינה בעלת מבנה אותו היא משכירה לחנויות ומסחר.

הנתבעת 1 הינה חברה לביטוח אשר בזמנים הרלוונטיים ביטחה את החנות מטעמה של התובעת.

ביום 29.6.08 נחתם הסכם שכירות של חנות בין התובעת לנתבעת 2, באמצעות נציגה מר ברנשטיין, עבור התקופה שבין 17.7.08-15.7.09 (עם אפשרות להארכה למשך חמש שנים נוספות) בעלות של 1,150$ לחודש. ההסכם נחתם לאחר שהתובעת ביקרה בחנות, שוחחה עם הדיירת הקודמת שעשתה שימוש בחנות ודרך דיירת זו נוצר הקשר עם מר ברנשטיין.

החנות עצמה הינה מבנה בעל שתי קומות, אשר הקומה הראשונה הינה במפלס הרחוב והקומה השנייה הינה קומת גלריה וביניהן גרם מדרגות. בסמוך לאחר החתימה, העבירה התובעת לחנות בדים ומכונות תפירה שהיו ברשותה על מנת להפעיל את העסק.

ביום 23.7.08 חתמה התובעת על טופס הצעה לביטוח בית העסק, באמצעות סוכן ביטוח של הנתבעת 1 וביקשה לבטח את תכולת החנות עד ליום 21.7.09. בו ביום ביקר בחנות נציג חברת הביטוח, ביקש מהתובעת לבצע מספר הגנות אשר אכן בוצעו על ידה ולמחרת הודע לתובעת כי לנתבעת 1 אין עוד דרישות בעניין המיגון והביטוח מומש.

ביום 1.3.09, יום ראשון בבוקר, הגיעה התובעת אל החנות לאחר סוף שבוע גשום במיוחד וגילתה כי החנות מוצפת מים ולא רק זאת אלא שגושי בטון נפלו מהתקרה כתוצאה מכך. בדים רבים ובגדים מוכנים נרטבו והדיפו ריחות רעים והיא נאלצה להימנע מפתיחת החנות באותו היום על מנת לנסות ולהתגבר על נזקי הרטיבות. התובעת פנתה אל מר ברנשטיין וביקשה פיצוי ותיקון של הנזקים. בתגובה הציע לה מר ברנשטיין כי תוכל לעזוב את החנות בהתראה מראש בת שבועיים.

ביום 3.5.09, לאחר תכתובות רבות בין התובעת לנתבעת 2 לעניין הנזקים, הודיעה התובעת כי אין בכוונתה לשוב לחנות.

שמאים שנשלחו למקום על ידי הנתבעת 1, קבעו כי הנזקים נגרמו עקב חדירת מי גשמים לחנות וזאת בשל איטום לקוי או תקלה במרזב. בנוסף, קבעו כי הנזק שנגרם נמוך מסכום ההשתתפות העצמית שנקבע בפוליסה (3,000$). בנסיבות אלה סירבה הנתבעת 1 לפצות את התובעת.

מכאן התביעה.

הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק במחלוקת שבינהם על דרך הפשרה ובהתאם לסעיף 79 א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, זאת לאחר שהגישו סיכומיהם בכתב.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובצרופותיהם, שמעתי את הצדדים ובחנתי את ראיותיהם ואת טיעוניהם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, אך בחלקה, זאת, בין היתר, לאור הטעמים המפורטים להלן.

באשר לנתבעת 1, לטעמי לא הוכח כי המדובר בנזק טבע על פי ההגדרה המופיעה בפוליסה ולפיכך השתתפותה העצמית של התובעת במסגרת הפוליסה אינה עומדת על סך 3,000$ כטענת הנתבעת 1.

טענתה החלופית של הנתבעת 1 היא כי ככל שמדובר בנזק מים רגיל, הרי שהאירוע אינו מכוסה במסגרת הפוליסה מאחר שנזקי מים כלל אינם כלולים בפוליסה, בהתאם להחרגה שבפרק 5 לפוליסה: "נזקי מים (קורוזיה) לתכולה- לא בתוקף".

נוסח זה של ההחרגה אינו ברור - האם הכוונה לנזקי קורוזיה בלבד או שמא לגבי נזקי מים בכלל?

מחד, מופיעה ההחרגה כ"נזקי מים" ומכאן שכל נזק שגרמו מים לתכולת החנות אינו מבוטח. מאידך, לו ביקשה הנתבעת להחריג את כל סוגי נזקי המים, מדוע טרחה לציין דווקא את הקורוזיה ואת הקורוזיה בלבד?

לטעמי, לנוסח ההחרגה האמור יש יותר מפרשנות אחת וכידוע, "מקום שלשון החוזה בגיזרה השנויה במחלוקת הינה רב-משמעית, כשאחת מהמשמעויות הנסבלות מבחינה מילולית היא זו אשר לה טוען המבוטח, יוביל יישומו של עקרון כיבוד הציפיות הסבירות של המבוטח לפירוש החוזה בהתאם לנטען על-ידיו" (רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 281, 297.

מכאן, שיש לפרש את ההחרגה כך שאינה חלה על כל נזק שנגרם על ידי מים אלא על נזקי קורוזיה בלבד, אשר אינם נטענים במקרה זה ולכן האירוע הנדון כאן מכוסה על ידי הפוליסה אצל הנתבעת 1. מסקנה זו נתמכת גם מהעדר הנחה בגין החרגה זו, עניין הנלמד מהאמור בעמוד 5 לפוליסה.